בכל גיל ניתן לאלתר, המשיכה והסקרנות לנגינה היא אולי המקור לאילתור, יש גם שיטות רבות לאימון , אבל הן לא מחליפות סקרנות שבא במקור מתוך משחק, או במקרה שלי, לא רציתי לנגן לפי הספר, תרתי משמע, תווים הרדימו אותי, הסיחו אותי מדעתי, הוציאו לי את החשק…

אילתור בגיל שש, הפך בשנה אחרי  לקצת יותר מגובש, בגיל שמונה, אותו דבר עם תנודה קצת יותר גמישה, בכל שנה, הסאונד השתנה, נוספו רעיונות, הכל בצורה אינטואיבית. בגיל 14, הייתי צריך לאלתר בשביל להתקבל לתלמה ילין, משהו באילתור שלי היה קצבי והתקבלתי – כמתופף (כן! ) אילתור בעצם הוביל אותי רוב חיי, לעולם הקצב, לעולם התופים ואז חזרה לפסנתר, ואז לעולם הסאונד. הקו המקשר הוא שפיתוח אילתור הוא לא רק מה אתה אומר, אלא איך אתה אומר, יש באילתור תדירות שהופכת עם השנים לאיזור נוחות, אם אתה רוצה להשתפר אתה חייב להגיע לראות למה התדירות הזה מסוגלת, למה התנודות האלו מסוגלות. זה השלב שבו אתה מפסיק לחשוב על כל תו או כל רבע, ונותן למוזיקה לזרום בתור יחידה אחת.

אם יש לכם כמה דקות פנויות- צפו בהרצאה המרתקת הזאת!