אני נתקל לא מעט בילדים שמבקשים להתחיל לנגן או בהורים ששואלים שאלות עד כמה הילד שלהם מוכשר, האמת היא שרק לעיתים רחוקות, נגינה בפסנתר היא תוצאה ישירה של רצון ללא התערבות חיצונית, במקרים הנדירים האלו, סקרונותו של הילד מתעוררת , מהאזנה לדיסק, מפגש עם וידאו מוזיקלי, או פגישה עם מורה בעל תשוקה ללימוד ונתיב ללב התלמיד.

העיצה שלי היא לא לשקר, ולהגיד להורה או לילד שהמסע הולך להיות קל ומהנה, אבל כן להשקיע עבודה שגורמת להעריך את היופי של המוזיקה, בשביל היכרות עם היופי של המוזיקה, שווה להשקיע ולהיכנס ללמוד מוזיקה, המורה יכול וכדאי שידגיש זאת.

האישיות של המורה כמובן היא חלק יסודי בתוצאה, ניתן לגרום לתלמיד לרצות ולחלום לנגן ובין תלמיד ששונא כל מה שקשור לחלומות על מוזיקה. כאן בעצם מתחיל תפקיד ההורים בחינוך המוזיקלי, שכן מי שבוחר את התלמיד, הינם ההורים. ההורים יכולים לקחת את הילד למורה לפסנתר, ואם הפגישה אינה טובה, עדיף לחכות קצת ולנסות שוב מאוחר יותר.

וברגע שהילד מאמץ את הפסנתר, מה תפקידם של ההורים? ובכן, התשובה  היא כזאת, ההורים יכולים לחזק את הקשר של הילד עם הפסנתר. אסביר, לנגן על פסנתר דורש שעות של עבודה, הילד בעיקר לומד לנגן תרגילים, ואילו לאו דווקא סימפוניות או דברים בעלי הרמוניה, לעיתים קרובות זה עלול להגביל את ההורים או האחים. אבל דווקא בנקודה זו חשוב לעודד ולשאול את הילד אם הוא התאמן היום, ולא להגביל את השעות של התרגילים שקיבל, חשוב שההורים ידעו לותר על הערות ולהניח לילד ללמוד. זה שלב ראשון. מצב נוסף הוא, שהילד לא רוצה להתאמן, וההורים לא מתערבים, אני מציע לתת למורה להוביל ולדווח לו  באמת באופן פרטי אם הילד התאמן או לא. כדאי במקום להגיע למצב הזה, להכין מראש החלט ולבחור מורה תובעני, לא קשה  אבל כבעל סמכות , מציאת המורה היא קשה, אבל תנאים אלו הכרחיים להתקדמות.

תפקידם של המורים ושל ההורים למקד את הילד במשימות ההתחלתיות, כל ההתחלות קשות, אבל במקרה של המוזיקה, זה שווה את זה.