מאריי פרחיה  Murray Perahia

נולד ב-19 באפריל 1947 בניו יורק), פסנתרן ומנצח יהודי-אמריקאי. נשיא המרכז למוזיקה ירושלים משנת 2009.

מאריי משה פרחיה נולד בברונקס, ניו יורק כבן לדוד ופלורה פרחיה, יהודים ספרדים דוברי לדינו שמוצאם מסלוניקי. פרחיה החל לנגן בפסנתר בגיל ארבע. ניצוח והלחנה למד בקולג' מאנה. בין השאר למד פסנתר עם מיידזיסלב הורשובסקי והיה מיודד עם הפסנתרן ולדימיר הורוביץ אשר לדבריו שימש לו השראה. זכייתו בפרס הראשון בתחרות פסנתרנים "לידס" ב-1972 סללה את דרכו להכרה בינלאומית. ב-1973 ביצע את קונצרט הסולו הראשון שלו ומאז ועד היום הוא מרבה להופיע באירופהאמריקה ובמזרח הרחוק, הן בהופעות פסנתר סולו והן עם תזמורות והרכבים קאמריים.

הקלטותיו של פרחיה ידועות באיכות הצליל, דייקנות ביצועו ופרשנותו המוקפדת. רפרטואר היצירות אותן בחר לבצע מגוון ורחב יריעה. בין השאר הקליט את כל הקונצ'רטי לפסנתר ותזמורת של מוצרט ובטהובן. ב-1999 זכה בפרס גראמי עבור הקלטת הסוויטות האנגליות של באך ובשנים 1995 ו-1997 זכה בפרס המגזין גראמופון על הקלטת הבלדות של שופן ויצירות נוספות מאת גאורג פרידריך הנדל וסקרלטי. פרס גראמי נוסף קיבל ב-2003 עבור הקלטת כל האטיודים של שופן. חתן פרס וולף באמנות בתחום המוזיקה לשנת 2015.

פרחיה הופיע פעמים רבות בישראל כסולן עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית וכן ברסיטלים סולו. בין השאר גם נתן סדרת שעורי פסנתר במסגרת כיתת אמןבמרכז למוזיקה ירושלים שבמשכנות שאננים.

גלן גוּלד Glenn Herbert Gould

גלן הרברט   25 בספטמבר 1932 – 4 באוקטובר 1982) היה פסנתרן קנדי מפורסם, שנחשב על ידי רבים כגאון מוזיקלי ונמנה עם ענקי הפסנתרנים בני דורו, כסרגיי רחמנינוב, ארתור רובינשטיין וולדימיר הורוביץ. נודע באישיותו הססגונית, במוזרויות ובפרובוקציות שבהן היה מעורב, ובזכות הקלטותיו מרובות ההשראה של המוזיקה לכלי מקלדת של יוהאן סבסטיאן באך..

 

גולד נפטר בטורונטו ב-1982 בעקבות שבץ ונקבר בבית הקברות Mount Pleasant Cemetery. שנים לאחר מותו, וכמו בחייו, עוררה נגינתו פולמוס. מעריציו מדברים על פרשנותו הגאונית למוזיקה, ויש מוזיקאים הנשבעים כי המוזיקה שלו שינתה את חייהם. מתנגדיו מזלזלים ביכולתו המוזיקלית וטוענים כי רק אישיותו המוחצנת ומוזרויותיו הן שהביאו לו את התהילה. כישוריו ואישיותו המיוחדת של גולד שימשו רקע לסופר האוסטרי תומאס ברנהרד, שביסס עליו את עלילת הרומן "הטובע", שנכתב שנה אחרי פטירתו של גולד, ב-1983.

ארתור רובינשטיין

;‏ 28 בינואר 1887 – 20 בדצמבר 1982) היה פסנתרן יהודי-פולני מגדולי הווירטואוזים בדורו. זכה לתהילה בינלאומית במיוחד על ביצוע יצירותיו של שופן ועל עידוד מוזיקה ספרדית.

רובינשטיין נולד בלודז'פולין למשפחה יהודית והתחנך בוורשה. את קונצרט הבכורה שלו נתן בברלין בשנת 1900. לאחר מכן הופיע בגרמניה ובפולין והמשיך את לימודי הפסנתר עם איגנצי יאן פדרבסקי. בשנת 1904 נסע לפריז, שם פגש את המלחינים מוריס ראוול ופול דיקא ואת הכנרז'אק טיבו. שם גם ניגן את הקונצ'רטו השני לפסנתר של קמיל סן-סאנס בנוכחות המלחין.

בשנת 1906 הופיע רובינשטיין לראשונה בארצות הברית, בקרנגי הול בניו יורק, משם המשיך בסיור הופעות בארצות הברית, אוסטריהאיטליהורוסיה. בשנת 1912 הופיע לראשונה בלונדון.

בהיותו בן 21 ניסה להתאבד עקב עוניו והחשבת עצמו לפסנתרן בינוני.

הוצאתי את החגורה מן החלוק הבלוי שלי ועשיתי בה לולאה. בחדר הרחצה שלי היה קרס לבגדים שהיה די גבוה כדי להחזיק אותי. קרבתי כיסא, חיברתי את החגורה אל הקרס וכרכתי אותה סביב צווארי. בדוחפי את הכיסא ברגלי נקרעה החגורה ואני נפלתי ארצה בטפיחה.

בכיתי מרות, בלא ניחומים, במשך זמן רב, כשאני שוכב במקום שנפלתי בלא שום כוח. אחר, ביודעין למחצה, פסעתי בכבדות אל הפסנתר ונתתי פורקן לבכיי במוזיקה… כאשר אדם מפסיק לבכות שוכך הסבל… וכך, כיוון שהטבע תבע את שלו התחלתי לחוש רעב. 'הפעם אוכל שתי נקניקיות', החלטתי… בדרכי לאוטומט של אשלינגר לסעודה המפוארת שלי… גיליתי את סוד האושר ועדיין אני מחזיק בו: אהבו את החיים לטוב ולמוטב ללא תנאים.

כך, "בזכות החגורה החלשה", העולם קיבל את ארתור רובינשטיין.

במהלך מלחמת העולם הראשונה חי רובינשטיין בעיקר בלונדון, שם ליווה בפסנתר את הכנר והמלחין אז'ן איזאיי. משנת 1916 עד 1917 סייר בספרד ובדרום אמריקה, שם התוודע ליצירותיהם של המלחינים המקומיים אנריקה גרנדוסאלבניסדה פאיה ווילה לובוס. וילה-לובוס הקדיש לו את יצירתו Rudepoema, הנחשבת עד היום לאחת היצירות הקשות ביותר לביצוע בפסנתר.

בשנת 1932 פרש רובינשטיין למשך מספר חודשים מחיי הבמה, במטרה לשפר טכניקת נגינה ולרענן את הרפרטואר.

בשנות מלחמת העולם השנייה חי רובינשטיין בארצות הברית, ובשנת 1946 ניתנה לו אזרחות אמריקאית. הוא סירב לנגן בגרמניה שלאחר המלחמה משום שכמה ממקורביו נספו בשואה. התדרדרות במצב הראייה והשמיעה אילצו אותו לפרוש מן הבמה בשנת 1976, ומאוחר יותר התעוור לחלוטין.

אף כי התפרסם בעיקר כסולן, גם במוזיקה קאמרית היה רובינשטיין משכמו ומעלה, וניגן עם מוזיקאים גדולים כמו הנריק שרינגיאשה חפץ וגרגור פיאטיגורסקי. פרט ליצירותיו של שופן, אשר על ביצועיהן עיקר תהילתו, הקליט רובינשטיין גם יצירות משל בטהובןברהמסשוברטשומאן ודבוז'אק.

בשנת 1932 נשא רובינשטיין לאישה את אניאלה (נלה) מלינארסקה, בתו של המנצח אמיל מלינארסקי ואשתו לשעבר של מייצ'יסלב מונץ. היא הייתה בת 24 והוא – בן 45. לזוג נולדו חמישה ילדים ואחד מהם נפטר בצעירותו. רובינשטיין בגד באשתו פעמים רבות ואחת ממאהבותיו אף ילדה לו בת. לימים העיד רובינשטיין על עצמו: "נאמר עלי כי בצעירותי חילקתי את זמני בין יין, מוזיקה ונשים. אני מכחיש זאת נמרצות.90% מהתעניינותי היה בנשים."‏[1].

בשנת 1977, בגיל 90, זנח רובינשטיין את אשתו בת ה-69 לטובת אשה צעירה בשם אנבל ווייטסטון (כיום ליידי אנבל וויידנפלד) ועבר להתגורר אתה בז'נבה עד מותו. היא עזרה לו לכתוב את החלק השני של האוטוביוגרפיה שלו – "שנותי הרבות" (1980) שאותה הקדיש לה.

רובינשטיין מת בז'נבה, שווייץ, ב-1982, בן 95. גופתו נשרפה, ועל פי בקשתו הובא אפרו לקבורה בישראל. ידידו הטוב ראש עיריית ירושלים טדי קולק דאג להטמנת האפר בכד באדמה ובמקום הוצבה מצבה עליה חרותים שמו ותאריכי הולדתו (1887) ומותו (1982) של רובינשטיין. הקבר שוכן בחלקת יער שנקראת על שמו של רובינשטיין, סמוך למושב עמינדב. מקברו נשקפת תצפית מרהיבה על יערות האזור, ובמקום הקרוי על שמו "מצפה רובינשטיין" הוקמה אנדרטה צנועה לזכרו, המתארת מקלדת פסנתר קמורה בצורת גלים.

רובינשטיין היה ידיד גדול ונאמן לישראל. הוא נודע בעולם כפסנתרן יקרן, אך את כל הופעותיו עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית תרם ללא תמורה. במלחמת ששת הימים, כשהיה בן 81, שלח להיכל התרבות מברק מרגש:

ידידי היקרים, כל האנשים ההגונים אתכם בשעה זאת. אם תזדקקו לי אשמח לעשות כל אשר ביכולתי כדי להתחלק אתכם בעול– "הפילהרמונית", מיכאל אוהד, עמוד 80.

בישראל נערכת אחת לשלוש שנים תחרות פסנתר בינלאומית יוקרתית על שמו.

 פרידריך גולדה: Friedrich Gulda 

(נולד 16 במאי 1930 – 27 בינואר 2000) היה פסנתרן ומלחין אוסטרי, שפעל הן בתחום המוזיקה הקלאסית והן בתחום הג'אז.

גולדה נולד בווינה, בנו של מורה. את לימודי הפסנתר החל בגיל שבע אצל פליקס פאצובסקי, בקונסרבטוריון העממי (Volkskonservatorium) של וינה. ב-1942 נכנס לאקדמיה למוזיקה של וינה, שם למד פסנתר ותאוריה של המוזיקה אצל ברונו זיידלהופר ויוזף מרקס.‏

גולדה זכה בפרס ראשון בתחרות המוזיקה הבינלאומית בז'נבה בשנת 1946. בתחילה העדיף חבר השופטים את הפסנתרן הבלגי לוד באקס, אבל בהצבעה הסופית, היה גולדה הזוכה. אחת השופטות, איילין ג'ויס, שנתנה את קולה לבאקס, יצאה בחרי אף מן החדר וטענה, שיתר השופטים היו נתונים להשפעה בלתי הוגנת מצד תומכי גולדה.‏ גולדה החל להופיע בקונצרטים ברחבי העולם. ב-1950 הופיע לראשונה בקרנגי הול בניו יורק. יחד עם ירג דמוס ופאול בדורה-סקודה הקים גולדה את ההרכב, שנודע בהמשך בשם "הטרויקה הווינאית".

גולדה, שהתפרסם בעיקר בפרשנויות שלו למוצרט ובטהובן, ניגן גם מיצירות באך (במקרים רבים על קלוויקורד), שוברטשופןשומאןדביסי וראוול.‏

משנת 1950 ואילך טיפח גולדה עניין בג'אז, כתב שירים אחדים וקטעים אינסטרומנטאליים ולעתים שילב ג'אז ומוזיקה קלאסית אירופאית בקונצרטים שלו. בשנת 1956 הופיע במועדון הג'אז "בירדלנד" בניו יורק ובפסטיבל הג'אז בניופורט. הוא אירגן את התחרות הבינלאומית לג'אז מודרני בשנת 1966 וייסד את ה"מוזיקפורום" הבינלאומי, בית ספר לסטודנטים שרצו ללמוד אלתור, באוסיאך, אוסטריה, בשנת 1968 פעם אמר,"אין כל ערובה לכך, שאהיה למוזיקאי ג'אז דגול, אבל לפחות אדע, שאני עושה את הדבר הנכון. אינני רוצה להיכנס לשגרת החיים של פסנתרן הקונצרטים המודרני, וגם אינני רוצה ליהנות מן הנצחונות הזולים הנובעים מן ההצלחה המובטחת של הבארוק. (בראיון לניו יורק טיימס) "

סיפור חייו מתועד בסרט טלוויזיה דוקומנטרי משנת 2007 בשם So what?! – Friedrich Gulda.

בג'אז, מצא גולדה את "הדחף הרתמי, הסיכון, הניגוד המוחלט לגישה החיוורת, האקדמית שלימדו אותי." הוא החל גם לנגן בסקסופון בריטון.

גולדה נחשב לאחד מחשובי הפסנתרנים במאה ה-20. בין תלמידי הפסנתר שלו מרתה ארחריץ', שהגדירה אותו "ההשפעה החשובה ביותר שלי".‏ והמנצח קלאודיו אבאדו. פרידריך גולדה נישא פעמיים, בפעם הראשונה לפאולה לווה ובשנייה ליוקו ואקיאמה. שניים משלושת בניו, פאול וריקו גולדה, אחד מכל אחד מנישואיו, הם פסנתרנים מוכשרים. גולדה מת מהתקף לב בגיל 69, בביתו שבווייסנבאך, אוסטריה.

כתיבת תגובה